זכאות לפיצויים במקרה של רכב שהגיע לעזה 

באחד הימים דווח יחיה סלמנוב לחברת הביטוח מנורה, כי רכב הסובארו שלו, המבוטח במנורה, נגנב.

מנורה בדקה ומצאה כי כבר יומיים לפני מועד הגניבה הנטענת, יצא הרכב את גבולות ישראל לשטח עזה, דרך מחסום כיסופים.

לאור ממצא זה סירבה מנורה לפצות את סלמנוב, בטענה כי אירוע גניבת הרכב בוים.

המחלוקת בין הצדדים הובאה בפניה של השופטת דפנה בלטמן-קדראי מבית משפט השלום בנתניה.

על המבוטח מוטל נטל ההוכחה להוכיח את קרות אירוע הגניבה, הזכירה השופטת. בדרך כלל מספיקה עדותו של המבוטח אודות היעלמו של הרכב. הוא אינו צריך לשכנע כי ידו לא הייתה במעל. אולם, כאשר קיימות בידי חברת הביטוח עובדות המעוררות חשד כי המבוטח שותף לקרות מקרה הביטוח, על המבוטח הנטל להביא ראיות ולהוכיח כי לא היה שותף לאירוע זה.

במשפט התברר כי מיכאל טיורין, בנו החורג של סלמנוב, הוא זה שחצה עם הרכב, את הגבול לעזה. עובדה זו הוסתרה בתחילה ממנורה. גם לאחר שטיורין הודה בקיומה של הנסיעה נמצאו סתירות רבות בהצהרות השונות שמסר בהתייחסו אליה.

לכך יש להוסיף את העובדה כי אין כל רישום בדבר חזרת הרכב לישראל באותו יום. רכב אשר נרשם כיוצא את ישראל במעבר כיסופים, נקלט במצלמה ונרשם אוטומטית כאשר הוא חוזר לארץ. רק במקרים נדירים, בהם הרכב הוסתר מאחורי רכב גדול, הוא לא נקלט בעין המצלמה.

השוטר דוד יעקב העיד במשפט כי ביום בו חצו טיורין וחבריו את מחסום כיסופים עם הרכב, הם עוררו את חשד המשטרה כי בכוונתם למכור את הרכב למטרות פליליות. בשל חשד זה לקח השוטר יעקב את פרטי כל האנשים שהיו ברכב.

נסיעת הרכב לעזה נותרה עלומה, קבעה השופטת, מטרותיה מעוררות שאלה ומחשידות, הן מעצם הנסיעה לאזור, שבו מוכרים רכב בנסיבות מפוקפקות, ובעיקר בשל הניסיונות להסתירה ממנורה.

סלמנוב לא הוכיח באופן מספק את טענת גניבת הרכב, פסקה השופטת. לכן דין תביעתו להידחות.
מסמך 133